פסק-דין בתיק ע"פ 30170/06

הערעור

1.       לפניי ערעור על פסק-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) בתיק ת"ד 2861/05, לפיו הורשע  המערער ביום 5.2.06 בעבירות שלהלן: נהיגה רשלנית - לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - הפקודה), בצירוף סעיף 38(2) לפקודה; סטייה מנתיב - לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - התקנות); חבלה של ממש - לפי סעיף 38 (3) לפקודה ; ועזיבת מקום תאונה - לפי תקנה 144 לתקנות. בגזר-דינו מיום 6.2.06 השית בית-משפט קמא על המערער את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של עשרה ימים, לריצוי של ממש;  קנס כספי בסך 3,000 ש"ח, או ששה חודשי מאסר תמורתו; ופסילה מלנהוג ברכב כלשהו לתקופה של ארבע שנים, בניכוי פסילה מינהלית בת חודשיים.

הרקע העובדתי

2.       ביום 16.8.04 נהג המערער באוטובוס "אגד" בקו 56, ברחוב יחזקאל בירושלים, מכוון רחוב שמואל הנביא לכוון צומת רחוב חגי. במהלך הנסיעה, פגע חלקו האחורי ימני של האוטובוס בהולכת רגל (להלן - הנפגעת), אשר הלכה בשולי הכביש לצד מעקה הבטיחות. הנפגעת נמחצה בין דופן האוטובוס לבין מעקה הבטיחות, ונפלה על המדרכה. הוסבו לה חבלות של ממש, לרבות שברים בעמוד השדרה התחתון, באגן ובצלעות, שהצריכו ניתוח בהרדמה כללית. היא אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ ולאחר שחרורה מבית-החולים הייתה מרותקת לכסא גלגלים במשך כשבעה חודשים. אותות הפגיעה ניכרים בה עד היום, היא מוגבלת בתנועותיה ומתהלכת בכבדות.

פסק-דינו של בית משפט קמא

3.       באשר לנסיבות התרחשות התאונה העידו בבית-משפט קמא שני עדים לאירוע - יצחק קלפה וחנניה זריהן, וכן בוחן תנועה של משטרת ישראל, הנפגעת והמערער. לאחר שמיעת הראיות, ותוך מתן משקל לאמינות גרסתו של עד הראיה קלפה, קבע בית-משפט קמא את הממצאים העובדתיים שלהלן. בעת שהתקרב המערער לכוון צומת הרחובות יחזקאל - חגי, הלכה הנפגעת לאורך הכביש, בצמוד למעקה הבטיחות, כאשר מגמת פניה בניגוד לכיוון נסיעת המערער. בעת שחלף האוטובוס על פני הנפגעת, סטה המערער לימין הדרך, מחמת חסימת נתיב נסיעתו על-ידי רכב שהגיע ממולו. כתוצאה מהסטייה לימין הכביש, פגע חלקו האחורי של האוטובוס בנפגעת ובמעקה הבטיחות, ומחץ את גופה של הנפגעת למעקה. המערער, שלא שת לבו לנפגעת, למרות שניתן היה לראותה ממרחק לא מבוטל לפני הפגיעה, המשיך בנסיעתו, ואגב כך גרם האוטובוס לסיבוב גופה של הנפגעת, על ציר אנכי, מספר פעמים, כתוצאה מחיכוך גופה בין האוטובוס לבין המעקה אגב תנועת הרכב. תוך כדי הסיבוב נדחפה הנפגעת לרווח שבין מעקה הבטיחות לבין עץ שניצב במקום והוטחה למדרכה. בתכוף לאחר הפגיעה עצר המערער את האוטובוס, ירד ממנו והבחין בנפגעת שהייתה שרועה על המדרכה. ואולם, הוא לא נשאר במקום, נמנע מלמסור את פרטיו לאיש, עלה על האוטובוס והמשיך בנסיעתו. עם זאת, קבע בית-המשפט, כלשונו - "לטובתו של הנאשם ורק מחמת הספק" - כי המערער דווח טלפונית למאן-דהוא ב"אגד" על התאונה, ואף ניגש למסור הודעה במחלקת הביטוח של החברה שלושה ימים לאחר מכן.

4.       את קביעותיו העובדתיות, בדבר אופן התרחשות התאונה, השתית בית-משפט קמא בעיקר על עדותו של עד הראיה יצחק קלפה, אשר הותיר רושם אמין כמי שניתן לסמוך ממצאים על גרסתו. העד הבחין בנפגעת בעת שירדה מן המדרכה לכביש והחלה ללכת בצמוד למעקה הבטיחות, אלא שבשל הליכתו המהירה הקדים אותה כשהוא פוסע על המדרכה. בשלב מסוים שמע העד קול חבטה, וכאשר הפנה את מבטו ראה את חלקו האחורי של האוטובוס פוגע במעקה הבטיחות, ואף הבחין כיצד הנפגעת נמחצת בין דופן האוטובוס לבין מעקה הבטיחות. הוא הוסיף והעיד, כי גופה של הנפגעת סב על עצמו, מספר סיבובים בציר אנכי, בין המעקה לבין האוטובוס, זאת כתוצאה מתנועת הרכב, עד שנדחף בכוח ברווח האנכי שבין מעקה הבטיחות לבין עץ שהיה בשולי המדרכה. חרף הבדלים בין גרסת הנפגעת לבין עדותו של קלפה, בדבר מיקום איזור ירידתה של הנפגעת מהמדרכה לכביש, העדיף בית-משפט קמא את עדותו של קלפה על-פני זו של המתלוננת, וקבע כי עובר לפגיעה הלכה הנפגעת לאורך שולי הכביש בצד המעקה. בית-משפט קמא דחה את טענת הסניגוריה, כי הנפגעת התפרצה לכביש, ואת גרסתה שמדובר בתאונה בלתי נמנעת, וקבע כי המערער יכול היה להבחין בנפגעת מרחק רב לפני שהגיע למקום שבו הלכה, ואף לראותה בהמשך נסיעתו באמצעות ראי הרכב, ובפרט כאשר ציין בהודעתו במשטרה כי הבחין בנפגעת, באמצעות הראי, בשלב שבו הלכה לאורך הכביש בין האוטובוס לבין המעקה. בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי אף אם נהגה הנפגעת בחוסר זהירות בהליכתה על שולי הכביש, הרי שאין בכך כדי להמעיט מרשלנותו הניכרת של המערער, אשר נמנע מנקיטת משנה-זהירות משהבחין בה מבעוד מועד כשהיא פוסעת על הכביש בין האוטובוס לבין המעקה. כן קבע בית-המשפט, כי המערער עזב את מקום התאונה מבלי למסור את פרטיו לאיש. הוא דחה את טענת המערער, לפיה עזב את המקום על-פי הוראה טלפונית שקיבל מסדרן העבודה באגד, שאליו התקשר לדווח על התאונה, ובפרט כאשר המערער נמנע מלהעיד לעניין זה את אותו אדם. על-כן מצא בית-המשפט, כי המערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום.

5.       בגזר-דינו הדגיש בית-המשפט קמא את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, וזאת על-רקע חובת הזהירות המוגברת שהייתה מוטלת על המערער כנהג של רכב ציבורי. עוד זקף בית-משפט קמא לחומרה את הפגיעה הקשה שנגרמה למתלוננת בתאונה, וכן הביא בחשבון בשיקולי הענישה את עבירותיו הקודמות של המערער בתחום התעבורה, הכוללות תשע-עשרה עבירות, ביניהן: עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף (שלוש עבירות), נהיגה ללא חגורת בטיחות (שתי עבירות), ואי-ציות לתמרור ב-2. בית-משפט קמא ציין בגזר-דינו, כי לא היה משית על המערער רכיב של מאסר בפועל רק בשל רשלנותו שגרמה לתאונה, לולא התנהגותו לאחר התרחשותה, קרי - עזיבת זירת האירוע מבלי למסור פרטיו לאיש. למרות שהמערער לא הואשם, וממילא לא הורשע, בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, ראה בית-משפט קמא בחומרה את עזיבת המערער את זירת התאונה, מבלי למסור את פרטיו. מטעם זה מצא בית-המשפט לנכון להטיל על המערער בגזר-הדין רכיב של מאסר בפועל לתקופה קצרה. בהביאו בחשבון את האינטרס הציבורי של המאבק בקטל בדרכים, את מידת רשלנותו וחוסר זהירותו של המערער - בכלל, וכנהג רכב ציבורי - בפרט, ובעיקר את התנהגותו לאחר התאונה עת חזר לאוטובוס והמשיך בנסיעה מבלי למסור פרטים, גזר בית-משפט קמא את דינו של המערער לעשרה ימי מאסר בפועל, לפסילה בפועל מלהחזיק רישיון נהיגה למשך ארבע שנים ולקנס בסך 3,000 ש"ח. 

עיקר טיעוני המערער

6.       המערער מלין בהודעת הערעור הן על הכרעת-הדין המרשיעה והן על חומרת העונש. באשר להכרעת-הדין גורס המערער, כי שגה בית-המשפט קמא באמצו את גרסת עדי התביעה בדבר אופן התרחשות התאונה, ובדחותו את גרסת המערער בעניין האירועים. לגרסת בא-כוחו, עדויות עדי התביעה, ובפרט זו של עד התביעה קלפה, לקו בסתירות מהותיות, ולא ניתן לסמוך עליהן את הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא בדבר אירוע התאונה. לשיטתו, לא ניתן להגיע לממצאים ברורים לגבי מקום התרחשות התאונה, ולא היה בסיס לקביעת בית-משפט קמא כי המערער יכול היה להבחין מבעוד מועד בנפגעת, כמו גם למסקנותיו שהנפגעת "ירדה לכביש מרחק רב לפני שהגיע אליה הנאשם", ושהמערער התרשל בכך "שלא שם לב להולכת הרגל שהלכה מולו בצמוד למעקה הבטיחות". ב"כ המערער מוסיף וטוען, כי גרסת מרשו לא נתערערה על-ידי המשיבה, ולא נסתרה על-ידי ממצאים אובייקטיביים כלשהם או על-ידי מי משני עדי הראיה, אשר איש מהם לא ראה את ההתרחשות עובר לתאונה. עוד טוען הוא, כי לא היה מקום לקבוע ממצאים על-יסוד הודעתו הראשונה של המערער במשטרה, שבה ציין, כאמור, כי ראה את הולכת הרגל עוד לפני התאונה. לגרסתו,  הודעה זו נמסרה "תחת לחץ כבד ומבלי שהוצג בפניו המידע הנכון אודות התאונה" (פיסקה 23 להודעת הערעור). כן טען ב"כ המערער, בנוסף ולחלופין, כי התנהגותה של הנפגעת, שהגיעה לדרגת רשלנות גבוהה, מנתקת את הקשר הסיבתי שבין התנהגותו של המערער לבין תוצאות התאונה דנן, שכן בנסיבות שבהן ירדה המתלוננת משפת המדרכה לכביש לא היה המערער אמור לצפות את התרחשות התאונה. לפיכך, גורס ב"כ המערער, כי אשמת המערער לא הוכחה מעבר לספק סביר, ושגה בית-משפט קמא משהרשיעו בדין.

7.       לחלופין מבקש המערער להקל בעונשו, אשר חורג, לטעמו, ממדיניות הענישה הנהוגה בבתי המשפט לתעבורה, ואשר אינו סביר ביחס לנסיבות התאונה ולנסיבותיו האישיות. ב"כ המערער גורס, כי רכיב הפסילה בפועל לתקופה של ארבע שנים הנו חמור ובלתי מידתי, ופגיעתו קשה מנשוא כאשר מדובר במי שהנהיגה היא מקור פרנסתו. הוא טוען, כי שגה בית-משפט קמא בהחלטתו, לפיה התנהגותו של המערער לאחר התאונה, עת "עלה לאוטובוס והמשיך בנסיעה כאילו לא אירע דבר", מצדיקה הטלת מאסר בפועל, וכי טעה בית-המשפט משהתעלם מעדותו של המערער בדבר הנסיבות שבהן חזר לאוטובוס והמשיך בנסיעה. לטענתו, כפי שאף עולה מגרסאותיהם של עדי התביעה כליפה וזריהן, מיד לאחר התאונה עצר המערער את האוטובוס וניגש לנפגעת, ורק לאחר שווידא כי היא מטופלת על-ידי אנשי מקצוע חזר לאוטובוס, שהיה אותה עת מלא בנוסעים, ודאג לפנות את הכביש בכדי שלא לגרום להפרעות נוספות בתנועה, כל זאת לאחר שדיווח על התאונה טלפונית לסדרן אגד. ב"כ המערער אף המציא אסופת אסמכתאות, לתימוכין בטענתו כי העונשים שהושתו על מרשו - הן רכיב המאסר והן משך הפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה בפועל - חריגים בחומרתם ביחס לרמת הענישה הנהוגה והמקובלת. 

תמצית טיעוני המשיבה

8.       המשיבה גורסת, כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם, וכי מסקנותיו של בית-משפט קמא בהכרעת-הדין המרשיעה מעוגנות בתשתית הראייתית שנפרשה לפניו. לטענת המשיבה, נהיגתו של המערער הייתה ברף רשלנות גבוה, הנלמד מעצם העובדה שהאוטובוס שבו נהג המערער סטה לימין הדרך ופגע במעקה הבטיחות תוך כדי נסיעה, ובפרט, כאשר המערער הבחין קודם לכן בהולכת רגל באותו מקום ולא נזהר. ב"כ המשיבה הדגיש לחומרה את עזיבת המערער את מקום התאונה מבלי למסור פרטים, וציין כי מדובר במעשה שנעשה במודעות, וכי בלבול ומצוקה אינם מצדיקים התנהגות שכזו. באשר לרכיבי הענישה, אישר ב"כ המשיבה, כי אכן מדובר בעונשים חמורים, אך סבר כי אין עילה להתערב בהם, זאת נוכח רמת הרשלנות שגרמה לתאונה, הפגיעה הקשה שהוסבה לנפגעת ועזיבת המערער את זירת התאונה זמן קצר לאחר שירד מן הרכב.  

דיון

9.       עיקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בנסיבותיו של המקרה דנן, קובע כי בית-משפט שלערעור לא ייטה בדרך-כלל להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הדיונית, היא הערכעה המבררת, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית שהתרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על פני הדברים (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 108).

10.     ומן הכלל אל הפרט, ותחילה לערעור על הכרעת-הדין. לא מצאתי, כי קמה עילה להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא, אשר נסמכו על התשתית הראייתית שנפרשה לפניו, והתרשמותו ממכלול העדויות שנשמעו, קרי - עדויותיהם של הנפגעת, עדי הראיה קלפה וזריהן, בוחן המשטרה והמערער. בקביעת הממצאים מוסמך היה בית-המשפט ליתן משקל מכריע לעדותו של העד קלפה, שהותיר עליו רושם אמין כמי שמתאר את האירועים שחווה כהווייתם. כאמור, קביעת הממצאים בדבר אופן התרחשות התאונה, אף אוששה בזיהוי סימני פגיעה של אוטובוס במעקה הבטיחות, והיא נתמכה גם בגרסתו של המערער במשטרה. בהודעתו, ציין המערער כי לפני התאונה הבחין, באמצעות הראי של האוטובוס, בהולכת רגל הפוסעת לאורך הכביש בכיוון נסיעתו בין האוטובוס לבין המעקה, כי במהלך הנהיגה סטה ימינה מחמת חסימת נתיבו על-ידי רכב שהגיע מולו, וכי תוך כדי הנסיעה הביט פעם נוספת בראי והבחין כי הולכת הרגל "נתקעה בין האוטובוס ובין [מעקה] הברזל". קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה המערער היה אמור להבחין בנפגעת מבעוד מועד, עוד בטרם סטה עם רכבו לימין הדרך, מעוגנת כדבעי בתשתית הראיתית, וזוכה לתימוכין בהודעת המערער במשטרה, שאותה העדיפה הערכאה הדיונית על-פני עדותו השונה של המערער בהקשר זה מעל דוכן העדים. למותר לציין, כי השוני שבגרסאות העדים, בדבר מקום הימצאותה של הנפגעת עובר לתאונה, אופייני לסיטואציות שבהן נדרשים מספר עדים לשחזר אירוע מפתיע וטראומתי, ואין בכך כדי לפגום בהחלטתה של הערכאה הדיונית ליתן משקל מכריע לשחזור התאונה כפי שנעשה על-ידי העד קלפה, ובקביעת ממצאיה העובדתיים. מהקביעות העובדתיות נגזרות המסקנות המשפטיות, בדבר נהיגתו הרשלנית של המערער אשר גרמה לתאונה, ובעניין עזיבתו את זירת התאונה ללא מסירת פרטים כנדרש על-פי דין. אשר-על-כן, לא קמה עילה להתערב בממצאי הכרעת-הדין המרשיעה ובמסקנותיה. 

11.     ומכאן לערעור כנגד חומרת גזר-הדין. באשר לעונש הפסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך ארבע שנים, סבורני כי אכן מדובר בפסילה לתקופה ניכרת יחסית, ואולם אין עילה להתערבותה של ערכאת הערעור ברכיב עונשי זה שמבטא מדיניות עונשית ראויה ואשר הולם את נסיבות האירוע. המאבק בנגע תאונות הדרכים מחייב הטלת ענישה ממשית ומחמירה בגין עבירות תעבורה, לשם ההגנה על ביטחונם של המשתמשים בדרכים, הרחקתם מן הכביש של נהגים המסכנים בנהיגתם את הזולת, והרתעה אפקטיבית - אינדיווידואלית וכללית. ענישה מחמירה ואפקטיבית נדרשת שבעתיים כאשר מדובר ברשלנות חמורה שגרמה לתאונת דרכים, ובפרט כאשר כתוצאה ממנה הוסבו נזקים גופניים חמורים, והיא אמורה לכלול בדרך כלל רכיב של פסילה מלנהוג ברכב, ובמקרים מתאימים אף פסילה ממושכת. עונש הפסילה בפועל שהושת על המערער הולם את שיקולי הענישה האמורים, ומבטא מדיניות ענישה ראויה, ובפרט כאשר רשלנותו של המערער הייתה ברף הגבוה של הרשלנות, עת סטה עם האוטובוס לימין הדרך במקום שבו פסעה הנפגעת, ונוכח הפגיעה הגופנית הקשה שהוסבה כתוצאה מהתאונה. אכן, כפי שכבר צויין, הרכיב העונשי של הפסילה אינו קל, ואף חמור יחסית בהיקפו, אולם לא מצאתי כי באיזון מכלול שיקולי הענישה חרג בית-המשפט בגזר-דינו לחומרה באופן המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור במידת העונש.

12.     באשר לרכיב המאסר בפועל, הרי שזה הוטל, כפי שצוין בגזר-הדין, אך בשל עזיבתו של המערער את זירת התאונה, בסמוך לאחר שירד מן האוטובוס ונוכח לדעת כי פגע בנפגעת. לא בלי לבטים, החלטתי, כי יש מקום לבטל את רכיב המאסר בפועל, זאת בשל העובדה שבית-משפט קמא יצא מן ההנחה, בהכרעת-דינו, כי המערער טלפן מזירת התאונה לחברת אגד ודיווח על התאונה. המערער העיד כאמור, כי ירד מן האוטובוס, ניגש לברר אם ניתן לסייע לנפגעת וראה שהיא מקבלת טיפול. הוא טען, כי עזב את המקום נוכח חסימת האוטובוס את ציר התנועה, וכי המשיך בנסיעה רק לאחר שדיווח על התאונה בטלפון לסדרן העבודה בחברת אגד. בנסיבות אלו לא הואשם המערער בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, אלא אך בעבירה של עזיבת מקום תאונה מבלי למסור פרטים, שבה הורשע. כאמור, בהכרעת-הדין קבע בית-המשפט, כי המערער אכן דיווח טלפונית למאן-דהוא באגד על התאונה. נסיבות המקרה אכן לא הצדיקו את עזיבת מקום התאונה מבלי למסור פרטים; ואולם, אין מדובר בנסיבות בדרגת חומרה המצדיקה השתת מאסר בפועל של ממש, שכן המערער עזב את הזירה והמשיך בהסעת נוסעיו רק לאחר שדיווח לאגד בטלפון על תאונת הדרכים, ועזיבתו את הזירה לא נעשתה, אפוא, מתוך כוונה להתחמק מהדין או מחובת הדיווח על התאונה.